פעמיים עם סבתא בתחנת רכבת / יעקב אלעד

תחנת הרכבת סופיה, מרץ 1943
הזיכרון הראשון שלי הוא מנסיעה ברכבת עם סבתא, אימא של אמא שלי. היינו שנינו לבדנו בתא הרכבת. היה לילה. האור עמום. סבתא ישבה ליד החלון, פניה לכיוון הנסיעה והסתכלה החוצה בחרדה. אני שכבתי על הספסל, ראשי על ברכיה והתבוננתי בנורה המהבהבת בתקרה. אני לא זוכר אם נסענו או רק ישבנו וחיכינו. אני לא זוכר אם סיפרה לי משהו או אמרה לי לאן נוסעים. היה שקט מפחיד, ולא העזתי לזוז ממנה. המגע שלה היה חיוני לי. אימא לא הייתה איתנו וגם אבא וסבא לא. היום אני יודע שאבא ודודי ניקי היו במחנה עבודה, אבל איפה היו אימא? וסבא שכל כך אהבתי?

בכלל לא בטוח שאני באמת זוכר או שסיפרו לי על הנסיעה הזאת. הייתי בן שלוש, וילדים בגיל הזה לא זוכרים. אני גם לא מאמין שסיפרו לי; במשפחה אף פעם לא דיברו או סיפרו על הנסיעה הזאת ועל תקופת המלחמה בכלל. אבל נסענו. נסענו לפלבן, והתמונה הזאת עם סבתא ליד החלון בתא הרכבת עם הפנים לכיוון הנסיעה רודפת אותי שנים. אני זוכר את החושך בקרון, את המתח, את השקט, את ברכיה הרכות של סבתא, ועד היום אני לא יודע איפה אימא הייתה. שנים רבות אחרי שאלתי אותה, אבל אני לא זוכר מה היא ענתה. אין ספק שנסענו לפלבן, אין ספק שהיינו שם. יש לי תמונות משם. יש לי תמונה, שאני מחזיק בגלויה שקיבלתי מאבא. יש בידיי מסמך שמאשר שאבא נשלח למחנה עבודה ואילו אימא, אני, סבא וסבתא מגורשים לפלבן. היום אני יודע שזה היה השלב הראשון בדרך לאושוויץ. האם אימא ואבא ידעו?

תחנת הרכבת סופיה, מרץ 2013 
בשנים האחרונות אני נוסע לעיתים קרובות לבולגריה. ראיתי פעמים רבות את תחנת הרכבת בסופיה הנמצאת מאחורי גשר האריות. התחנה הישנה נחרבה זה מכבר. התחנה החדשה שנבנתה בתקופה הקומוניסטית מכוערת ומפחידה. מעולם לא נכנסתי אליה ומעולם לא נסעתי ברכבות בבולגריה (עכשיו אני שם לב פתאום לזהות בתאריכים). באותו ביקור בבולגריה של מרץ 2013 תכננתי מסע של שלג בהרים. נשאתי עימי מהארץ מצלמה וחצובה. מזג האוויר היה יפה, וסופיה, המכוערת בדרך כלל, הייתה יפה ומקושטת כולה באדום ולבן לקראת האביב. למרות השלווה והיופי בחוץ, לא הייתי שקט. הטיול בשלג לא עניין אותי. לפתע מצאתי את עצמי יוצא מן המלון והולך לכיוון תחנת הרכבת עם תיק הצילום והחצובה על הכתף. עברתי את גשר האריות והגעתי לתחנה. באולם הנוסעים שלט מאיר עיניים: "אסור לצלם – משטרת התחבורה". התעלמתי. הלכתי במהירות  אל הרציפים, והתחלתי לצלם כאחוז טירוף. צילמתי עשרות תמונות. פתאום הגיעה לרציף רכבת ואנשים החלו לעלות. היססתי, אבל הרגליים נשאו אותי לתוך הקרון הקרוב. התחלתי לסרוק תא אחרי תא. הרכבת לא הייתה מלאה; אנשים עם חבילות ותיקים חיפשו מקום ישיבה. הייתה כבר שעת אחר צהריים מאוחרת, ובתאים היה אור עמום. עברתי בין התאים וחיפשתי את סבתא. ובאחד התאים, ליד החלון, ישבה עם הפנים לכיוון הנסיעה אישה קטנה, מבוגרת עם שיער לבן, מתבוננת החוצה בחרדה. התבוננתי בה ארוכות, זיהיתי אותה. רציתי לשאול אותה לאן היא נוסעת? אבל לא שאלתי. ידעתי. ידעתי שהיא נוסעת לפלבן. הרי זאת הייתה הסבתא שלי שנסעה איתי ברכבת לפלבן. לא, זה לא היה חלום. זה היה באמת. אני אפילו צילמתי אותה. יש לי תמונה.

כשחזרתי לאולם הנוסעים עם המצלמה והחצובה על כתפי, עצרו אותי שני שוטרים ממשטרת התחבורה. בקול מאיים אמרו לי שאסור לצלם ושאמסור להם את המצלמה. היה ברור לי שזה לא יקרה. שאלו מה צילמתי. אמרתי להם שצילמתי את הסבתא שלי נוסעת לפלבן. נראיתי להם מבולבל על כל הראש. לא כל כך נראיתי להם אחד שיש לו סבתא. עשו אחד לשני סימנים בידיים שמשהו לא בסדר איתי. ביקשו  שניגש לראות את הסבתא. אמרתי שכבר אי אפשר, שהיא כבר נסעה לפלבן. הבינו ועזבו אותי לנפשי. למחרת הלכתי לבית הקברות בסופיה שבו קבורה סבתא לספר לה על מה שקרה לי בתחנת הרכבת.

יעקב אלעד נולד בבולגריה, עלה לארץ בשנת 1948, גמלאי, נשוי, שלושה ילדים ושישה נכדים. מהנדס בניין במקצועו. בימים אלה לומד וחוקר באוניברסיטת בר אילן כחוקר עצמאי את תרבות הלאדינו ותולדות יהודי בולגריה.